חיפוש הלאומיות היהודית במוסיקה

מוסיקה יהודית-קלאסית?

ביטוי זה עצמו גורם לעיתים קרובות לתמיהה – "האם יש דבר כזה?" אנשים רבים מופתעים וחוזרים על המילים שנאמרו לפני יותר ממאה שנה על ידי מושל סנט פטרבורג גנרל דרצ'בסקי: "מה זה? אה, כן שמעתי פעם מוסיקה יהודית. זה היה בחתונה, באודסה. אבל זו הייתה מוסיקה עממית, בהחלט לא המוסיקה כפי שאנחנו מבינים את זה היום..."

מוסיקה יהודית-עממית - זה ברור פחות או יותר - זאת מוסיקה של גלות ותפוצות, למשל, מוסיקה כליזמרית. מוסיקה ישראלית – גם זה ברור, זאת המוסיקה שנכתבה על ידי מלחינים ישראלים. מלחינים ישראלים כותבים כל מיני מוסיקות - קלאסית, שירים וכו'. אבל העובדה שהם "ישראלים" לא הופך את המוסיקה ליהודית!

אז מה זה מוסיקה יהודית-קלאסית? האם היו מלחינים שכתבו מוסיקה לאומית-יהודית ?

היו! אבל למרבה הצער רשימת המלחינים אינה מפריכה את המבוכה – רוב השמות מוכרים רק להיסטוריונים של התרבות היהודית.

שמו של מיכאל גנסין, אחיהן של אחיות גנסין המפורסמות, ידוע היטב לאלה שגדלו והתבגרו ברוסיה. שמו של יוסף אחרון, ידידו וחברו לכיתה של יאשה חפץ, מוכר היטב לשוחרי כינור, שמו של מיכאל מילנר יזכיר לאוהבי התיאטרון היהודי את רוב ההצגות של מיכואלס, להן מילנר כתב את המוסיקה, לחובבי בלט השם אלכסנדר קריין יתכן ויזכיר את "לאורנסיה" – הבלט, לו כתב קריין את המוסיקה, לבוגרי האקדמיה למוסיקה בבקו מוכר השם של לובוב שטרייכר ולבוגרי האקדמיה בטביליסי – אייסברג...

אבל, האם אנחנו יודעים על הבלטים שכתב לזר סמינסקי – פסנתרן וירטואוז, אתנומוסיקולוג שחקר את מוסיקת יהודי גרוזיה, ארגן את הקונסרבטוריון הלאומי בטביליסי ואת ליגת המלחינים האמריקאים? אולי אתם יכולים להיזכר באיזה מלחין יהודי, אני מדגיש, לא המלחין הסובייטי בעל לאום יהודי, אלא דווקא המלחין היהודי שכתב מוסיקה יהודית?

מי כתב מוסיקה יהודית במאה ה-20, למעט ה"קדיש" של רוול, "עבודת קודש" (1914) מאת מלחין שוויצרי ארנסט בלוך, "קול נדרי" מאת מקס ברוך ועוד כמה מלחינים, ביניהם יהודים, אבל בעיקר שאינם יהודים? האם אתם מכירים, למשל, את שמו של המלחין הסובייטי אלכסנדר וופריק, שיצירתו "ריקודים ושירי גטו" נבחרה על ידי ארטורו טוסקניני להצגת המוסיקה הרוסית בתכנית עם היצירות של צ'יקובסקי ובורודין באולם קרנגי-הול ב-1933? יהיו הטוענים שבחירתו של היהודי - טוסקניני הייתה ביטוי מחאתו נגד האנטישמיות, אבל האם ייתכן שהמוסיקאי הענק הזה יתפשר ויסכן את הרמה האומנותית של הקונצרט בביצוע יצירה בגלל שהיא יהודית בלבד?! יתר על כך, הרי לרשותו עמד מבחר עשיר של יצירות על נושאים יהודיים, למשל: "השיר היהודי" של גלינקה שנכתב על הטקסט הציוני לחלוטין – "נעימות יהודית" מאת ביירון המתורגם על ידי קוקולניק: "מארצות הרריות נפל ערפל על עמקי פלסטין. מאות שנים אפר אבות מחכה לתחייה. יום השיבה יבוא במקום צל הלילה!..." למוסורגסקי – שיר "צאר שאול" (1863), אופרה "סלאמבו" (1866), המקהלות של "יהושוע נווין" (1877), "תבוסת סנחריב" (1867), "שני יהודים – העשיר והעני" מתוך "תמונות בתערוכה" ועוד. על מצבתו חרותות המילים של האריה מתוך האורטוריה "יהושוע בן-נון" שהמלודיה שלה לקוחה ממנגינות המושרות בבית כנסת. כמו כן, האופרה "יהודית" מאת סרוב, "בעקבות קריאת המזמור" (1915) מאת טאנייב; "סימפוניית תהילים" (1930), "בבל" (1944), "שירת הקודש" (1955), "קינת הנביא ירמיהו" (1958), "הטפה, משל ותפילה" ואף בלדה בעברית "אברהם ויצחק" (1963) מאת סטרווינסקי. רימסקי קורסקוב, פרוקופייב ושוסטקוביץ' – הם נושא בפני עצמו, נכון יותר – שלושה נושאים!

הרבה מלחינים גדולים כתבו יצירות בהשארת התנ"ך. לפגניני יש סונטה "בית כנסת", למוצרט – קנטטה "דוד החוזר בתשובה" (1785), להנדל – "שאול" (1739), "ישראל במצריים" (1739), "שמשון" (1741), יהודה מכבי (1747); להידן – אורטוריה "בריאת העולם" (1808), לגונו – אורטוריה "טוביי" (1866), לוורדי – "נבוקו", לרוסיני – אופרה "משה"...

אבל מה באמת "יהודי" במוסיקה הזאת? האם יש הבדל בין האוריינטליזם האקזוטי לבין האינטונציה היהודית? ומהצד השני – האם זה באמת חשוב?

יהירות אתנית?

איטלקים מתגאים בוורדי ופוצ'יני, גרמנים – בבאך ובטהובן, פינים – בסיבליוס, נורווגים – בגריג, פולנים – בשופן, צ'כים – בסמטנה, דבוז'אק וינאצ'ק, רוסים – בצ'יקובסקי, מוסורגסקי וסטרווינסקי...

ובמי מתגאה "האומה המוסיקלית ביותר" – לפי הביטוי של ג'ימס לפלר – המוסיקולוג האמריקאי בן זמננו? והתשובה: ישראלים גאים בוורדי ופוצ'יני, בבטהובן, ביזה, צ'יקובסקי ומוסורגסקי. מקהלת העבדים מאופרה "נבוקו" אפילו הוצע בזמנו להמנון למדינת ישראל!

נשווה את הסטטיסטיקה של ההישגים שלנו בקטלוג של מוסיקה קלאסית "פטרוצ'י", הידוע לכל מוסיקאי. בקטלוג שמות של 2205 (!) מלחינים איטלקיים, 303 ספרדים, 262 צ'כים, 121 הונגרים ו-93 מלחינים נורווגים. יש בו גם ישראל - היא, עם 9 שמות שלה, עוברת את אלבניה, ליכטנשטיין, מונקו ואף את אסטוניה (8 שמות), ומפגרת מאורוגוואי (12 שמות). אנחנו – עם גוואטמלה. תרומתה של ישראל בתרבות העולמית ברורה, היא בערך מקבילה לטריטוריה, אותה תופסת ישראל על המפה הגיאוגרפית של העולם.

הסיטואציה פיקנטית למדי – מוסיקה יהודית כקטגוריה לא קיימת! אפשר להניח כמובן, שקטלוג פטרוצ'י (IMSLP) עושה קלסיפיקציה של מוסיקה לפי המדינות, אבל כנראה שזה לא בדיוק כך - יש בו גם שמות של מלחינים באסקים (7) וקטלונים (73) הנלחמים על עצמאותם, וכן 5 מלחינים בוגמיים, 4 גליציים, 2 קורסיקאניים ו-38 וואלייסקיים!...

ואיפה המלחינים היהודים? אינם. שלמה רזובסקי, אשר הצליח לפני 110 שנים לשכנע את שליט פטרבורג לאשר את "אגודת המוסיקה העממית היהודית", רשם בה כמלחיני אוקראינה את: מיכאל מילנר, לאזר סמינסקי ויהואכים סטוצ'בסקי, וברשימה הענקית של מלחיני רוסיה (545 שמות): יוסף אחרון, יואל אנגל, מיכאל גנסין, אלכסנדר קריין, לב צייטלין ואברהם צבי אידלסון.

לפני שנאשים את האוצרים של IMSLP בחוסר פוליטיקל קורקט, או, חלילה, באנטישמיות, בואו ונשאל כמה אנשים בארצות תבל מכירים מוסיקאים ישראלים או יהודים? האם שמות המלחינים היהודים מופיעים בתוכניות הלימודים של בתי הספר למוסיקה בישראל או בארצות אחרות?

ומאידך גיסא, מדוע בקטלוג פטרוצ'י לא מוזכרים שמות של מלחינים ישראלים, כמו פאול בן חיים, יוסף טל, אנדרה היידו, עדן פרטוש, אלכסנדר בוסקוביץ', מארק לברי ואחרים; וכנגד מוזכר בו דוד שור, שהיה כידוע פסנתרן וציוני נלהב, אבל לא מלחין? ואיך מקס ברוד (ביוגרף וידידו של פרנץ קפקא) קשור למוסיקה בישראל?

לאומיות יהודית במוסיקה

בכתבה הזאת ברצוני לחלק אתכם את החוויות מהמסעות שלי בעולם המוסיקה היהודית. השאלה שנשאלה בכותרת הכתבה גירה את סקרנותי לפני 15 שנים, כאשר ערב העלייה לארץ ביקרתי בתערוכה "שנברג וקנדינסקי" במוזיאון האומנות היהודית בניו יורק. יותר מאוחר תרגמתי את התכתבותם הנוגעת לסיפור ידידותם והפרדתם, ונדלקתי על הנושא. כמו כן, לא מזמן קראתי את התכתבותם של יוסף אחרון, שלמה רוזובסקי ומשה הופנקו, המנהל האגדי של קונסרבטוריון "שולמית" בתל אביב, שהמשך שלו - "רון שולמית", היום בירושלים, ובו אני עובד כיום כספרן (כמעט כמו סטסוב...).

אף על פי שההתחלה של אלפי שנות מוסיקה יהודית ירדה לתהום הנשייה, ריכרד ווגנר בספרו הידוע לשמצה "יהדות במוסיקה" פותח עידן חדש ביחס אליה. הוא קובע ש..."ליהודים, שמעולם לא היה להם אומנות משלהם, מעולם לא חיו חיים בעלי תוכן אומנותי... ...יהודים לא נתנו לעולם אף איש האומנות אחד... ... יהודי לעולם לא יצליח למצוא את מקור האומנות בעמו, כי עם שמחפש חיות, מחפש משהו שעבורו הוא תמיד אוטנטיאמיתי באמת, - ולא השתקפות ולא חיקוי, אך ליהודים האוטנטיותהאמת האמתית היא אך ורק עברם המעוות...."

"המושק היהודי"

האם אפשר לקבוע שאורטוריות של שלמה רוסי (1570-1630) שנכתבו לטקסטים של תהילים ("על נהרות בבל", "הללויה" ואחרים) הן "יהודיות"? מה יש כאן "יהודי" פרט לעברית התנ"כית?

לאוניד סבנייב - המבקר ה, מבקר מוסיקלי רוסי-צרפתי, היסטוריון של מוסיקה והמחבר ביוגרפיות של סקרייבין וטנייב, האדם התרבותי של זמנו, פרופסור באוניברסיטת מוסקבה, המחבר מחקרים במתימטיקה ומדעי הטבע, מלחין ופסנתרן, החי ב"תקופת הכסף" באומנות הרוסית - , האדם התרבותי של זמנו, היסטוריון של מוסיקה והמחבר ביוגרפיות של סקרייבין וטנייב, היה מבקר חד עין ושכל, אשר לא חסך שבטו אף מצ'יקובסקי וטולסטוי, אותם הוא הכיר אישית. לדבריו, ב"מושק היהודי" השתמשו כתבלין, המוסיף חריפות מסוימת או ניחוח אסתטי, גם המלחינים ממוצא יהודיהיהודים – ג'אקומו מאיירבר (האופרות "שבועת יפתח", "יהודית") ג'אק פרנסואה הלוי (אליאס לוי) ומחותנו ג'ורג' ביזה (קנטטה "דוד" 1856), פליקס מנדלסון ואנטון רובינשטיין – מייסד האקדמיה הרוסית למוסיקה ומחבר 17 (!) אופרות, כולל על הנושאים התנ"כיים - השתמשו ב"מושק היהודי" כתבלין המוסיף חריפות מסוימת או ניחוח אסתטי. .

סבנייב בעקיפין הסכים עם וגנר: "... באמת הכוח היוצר במוסיקה בכלל, וגם בכל מקרה ספציפי, הוא לאומי... ...אפשר ליחס לעם יצירת מוסיקה אומנותית גבוהה, ואף גאונית על ידי נציגיו הבודדים. במקרה של העם היהודי זה בא לידי הביטוי באישיות של מנדלסון, מאיירבר, רובינשטיין והלוי... ...אבל היצירות "היהודיות" הלא מוארות בתודעה הלאומית כרגיל הן קרות ומופשטות... כל המלחינים הללו יצאו מהתרבות האירופית והאמביציות שלהם היו - להיות אירופים ולא יהודים; רק לעיתים הם השתמשו בתבלין הלאומי כדי להוסיף "חריפות" ספציפית או ניחוח אסתטי... האופי הלאומי התנקם באלה שעזבו את צור מחצבתם התרבותית והיו אדישים לעמם – מתוך היצירות "היהודיות" של המלחינים הנ"ל רק מעטות מאד שמרו על חיוניותן ורעננותן - ורק במקרה שהם לא היו מוצללים על ידי המלוס (melos) היהודי."

מה נשאר מהמוסיקה שלהם ברפרטואר האופראי? "רוברטו-השטן" Robert le diable)) ו"הוגנוטים" Les Huguenots) ) מאת מאיירבר; מתוך 40 אופרות שכתב ז'אק פרומנטל הלוי מבוצעת רק "יהודיה" La Juive) - 1835). ומה יהודי ב"היהודי הנודד" ( Le Juif errant ), או באופרה "נוח", אשר הלוי לא זכה לסיים בחייו ולאחר מותו סיימה ז'ורז' ביזה – חתנו?...

במוסיקה – נשמת הכל עם, ייחודיותו והשקפת עולמו. מדוע עד עכשיו בוערות הלחיים שלנו מהסטירה של ואגנר? כי הוא לא רק ביטל את מקוריותם של מנדלסון ומאיירבר בלבד, אלא הלך רחוק הרבה יותר – הוא סירב להכיר בנשמה יהודית. אם אנחנו סתם חקיינים "המשרבטים על כינורצ'יקים" את המוסיקה של אחרים, בשביל מה לנהוג כלפינו בנימוס?

האם באמת אנחנו נטולי היכולת ליצור מוסיקה מקורית וההצלחות שלנו הן רק בתחום הביצוע ובמידה מסוימת ב"טפילות" על התרבויות של עמים אחרים? האם נציגי "האומה המוסיקלית ביותר", לדברי המוסיקולוג לפלר, שתרמו תרומה כה משמעותית למוסיקה של עמים אחרים, הם נטולי כשרון כאשר נופלת בידם ההזדמנות יוצאת מן הכלל לפתח תרבות משל עצמם? ומדוע דווקא כתיבת המוסיקה היא יוצאת מן הכלל מתוך הכישרונות היהודים?

ובכלל, האם נוגנה פעם המוסיקה עליה כתב ולדימיר סטאסוב: "תמיד הרגשתי שאנחנו באיחור גדול לגבי הערכה של התרומה היהודית בהיסטוריה ובתוכן של המוסיקה האירופית החדשה. בערך חצי, או אף יותר מכל הנעימות הגרגוריאניות, ארמניות, אזרבייג'ניות ואחרות הן בעלות שורשים השורשים היהודים. אני חושב שמחקר המנגינות היהודיות הלאומיות יכול להוות אבן פינה בלימוד ומחקר של המוסיקה האירופית העכשווית.

החברה

יותר מ-100 שנה לפני כן שמע יוליי אנגל, אינטליגנט רוסי צעיר, עורך המחלקה למוסיקה בעיתון "רוסקייה וודומוסטי", את הקריאה של סטאסוב. המסע שלו התחיל מתחום המושב היהודי ברוסיה ונגמר כאן, בארץ ישראל. יוזמתו הקסימה נשמות צעירות נוספות והם הלכו למסע משלהן בעולם המוסיקה העממית ובחיפוש אחר הנשמה היהודית בצורות המוסיקליות המודרניות.

בין אם זה צירוף מקרים או לא, אבל באותה שנת 1908, בה יצא התרגום לרוסית של כתב-פלסתר של וגנר, קבוצת סטודנטים מהאקדמיה למוסיקה בפטרבורג התאחדה ל"אגודת המוסיקה העממית היהודית" (ОЕНМ). מטרתם העיקרית הייתה חידוש הקשר בין הזמנים והדורות, אך שמירה ושימוש במוסיקת הגלות הייתה אך אמצעי – חברי האגודה קבלו את השראתם יותר מדמות הלויים על מדרגות בית המקדש מאשר מ"מוזיאון התפוצות" המקומי. המודל היצירתי של האגודה נוסח על ידי אנגל, גנסין, סמינסקי, יאסר: שילוב המלוס (melos) היהודי העתיק עם שכבות הפולקלור המאוחרות במוסיקה האירופית הקלאסית תוך כדי שימוש בכל ההישגים הטכניים המודרניים שעמדו לרשותם. במשך 10 שנות קיום האגודה, היא נתנה כ -1,200 קונצרטים, פרסמה למעלה מ -80 יצירות הכתובות כמעט בכל ז'אנרים המוסיקליים הגדולים והקטניםהצורות המוסיקליות הגדולות והקטנות, וחשפה בפני המאזינים את האוצר הלא מוכר של המנגינות והשירה של העם היהודי. האופרה המיסטית של מילר "השמים בוערים" ו"פלאביוס" על פי "מלחמת היהודים" של פויכטונגר; אופרות-בלטים של סמינסקי: "ג'וליאן המומר", "חזון אריאל", "בתו של יפתח"; "מכבים", "ימי נערות של אברהם", "בר-כוכבא" מאת גנסין; "חלוצים" מאת ויינברג. מבקר מוסיקלי, סאבנייב, כתב ב- 1924: "החבורה שפועלת כעת, ושהופיעה לפתע אצלנו, לעתים קרובות מראה תכונות חיצוניות רבות המשותפות לאסכולה הלאומית הרוסית. יש לה יכולת ממשית להפוך ל"החבורה האדירה" של היהודים".

ברית המועצות

עם עליית הבולשביקים לשלטון החלה התנועה שלהתחילה הכישרונות המוסיקליים לעזוב את רוסיה. למרות שהרבה יהודים האמינו שהמשטר החדש יעניק להם זכויות שוות בתור המעוט הלאומי, כבר בתחילת 1918 המצב השתנה בחדות. הקומוניזם ומלחמת האזרחים גרמו לסגירתהלפשיטת רגל של האגודה. רוזובסקי עוזב לריגה ב-1920, צייטלין – לווילנה, אנגל ואחרון – לברלין, סמינסקי, אחרי מסעות בגרוזיה ובמזרח התיכון, משתכן באירופה ואחרי כןזה עוזב לארה"ב. ימי המוסיקה היהודית בברה"מ היו ספורים. לאט-לאט התברר לכולם ששינוי הכיוון בשאלות הלאום לא מתייחס ליהודים. האופרה של מילנר, "השמיים בוערים", הורדה מהרפרטואר בשנת 1923 אחרי שתי הצגות בלבד באשמת "הפצת הדת והלאומיות הבורגנית". התחיל העידן בו חברות ב"אגודת המוסיקה העממית היהודית" הייתה יכולה להבאיש את ריחו של המלחין בעיני המפלגה. היצירות היהודיות המכילות רעיונות יהודים או ציונים היו חייבים לשנות את שמן ותוכנןשמם או בכלל לא עלו על הבמות. ליהודים לא ניתנה הפריווילגיה להיות עם או אומה בין האומות.

איזה אומנות לאומית יכולה להיות אצל לאום שלא קיים? אחרי 1931 רק המעטים העזו לפנות לנושאים יהודים. כמובן, כאזרחים סובייטיים, בעלי לאום יהודי, הם היו רשאים להשתתף בפיתוח תרבויות לאומיות אחרותהתרבויות הלאומיות: אזרבייג'נית, כמו שעשה שטרייכר, אדיגאית, קזחית, דגסטנית, טורקמנית ואוקראינית, כמו שעשה גנסין, קירגיזית, כמו וופריק... בשנת 1950 הקומוניסטים אוסרים את וופריק בגלל "המוטיבים הציונים" שהוא הכניס באופרה "טוקטוגול", המוזמנת על ידי התיאטרון הממלכתי הקירגיזי. רק מות סטאלין ב-1953 הצילה את מיכאל גנסין, שהעז לחבר את גרסתו העצמאית של המנון ישראל. הוא נאשם ב"אידיאולוגיה הציונית והיהודית-לאומית".

אירופה

בשנת 1928 בווינה, סטוצ'בסקי מארגן אגודה לקידום מוסיקה יהודית. אך כבר בסוף שנות ה-30 הכל הגיע לסיום האכזרי. מעטים, כמו סטוצ'בסקי, הספיקו להגר; אחרים, כמו הנריך אפט, מנהל האגודה לקידום מוסיקה יהודית בקראקוב, ארנו נדל – המלחין הברלינאי (הוא כבר קבל ויזה בריטית, אך לא הספיק להימלט) - מתו במחנות ריכוז. אפרים שקלאר ניספה ב-1943 בחיסול של גטו ריגה. אחרי השואה רוב המלחינים היהודים נעלמו מהתודעה התרבותית של החברה. רוב המוסיקה היהודית, ובתוכה אף "יותר מדי יהודית" לא קבלה הזדמנויות להיות מושמעת.

ארה"ב

בשנת 1931 יוסף אחרון, סמינסקי, יאסר ואחרים מקימים בניו יורק "מכון האמריקאי-פלסטיני למדעי המוסיקה", אבל בהדרגה הם מתחילים להבין שהקונצפציה של "האיחוד היהודי" בפלסטינה ובארה"ב שונה ממזרח-אירופאית. ההיסטוריון של המכון, אלברט ווייסר, כותב: "המוסיקה של יוסף אחרון מונחת בין שני קטבים – בין הקהל היהודי הספציפי לבין האודיטוריום המוסיקלי הכללי – והיא לא יכלה להתקבל באף אחד מהצדדים". בכל זאת הם המשיכו לחבר מוסיקה, אך המאמץ האינדיבידואלי ההרואי שלהם לא הספיק כדי לשמור על התופעה הייחודית של התרבות המוסיקלית אליה הם הגיעו ברוסיה.

גורלו של העם הגולה פקד גם את המוסיקה העתיקה וגם הצעירה שלו: לא היה להם מקום - לא ברוסיה, לא באירופה ולא באמריקה.

אבל אחרי הכל, הייתההיה ארץ ישראל! איפה, אם לא כאן, צריך לפרוח העוצר היקר, שפעם עלה על פני האדמה הזאת, ואחרי אלפי שנים שוחזר בקפידה, ספג את מיצי תרבויות המוסיקה העולמית והוכן להיות שווה בין שווים – להיות בית הספר למוסיקה הלאומית?

ארץ ישראל

דר' יהושוע הירשברג כותב, שבשנות ה-20 חברי "אגודת המוסיקה העממית היהודית" היו דומיננטיים לחלוטים על במות המוסיקה בפלסטין והקונצפציה שלהם הייתה לשם נרדף של המוסיקה היהודית. בשנת 1924 יואל אנגל קבל הזמנה לעבוד בבית ספר למוסיקה "שולמית" בתל אביב, ועם כל משפחתו הגר לפלסטין. הוא נותן כאן שיעורי הרמוניה וקומפוזיציה, מרצה, נותן קונצרטים, מפרסם כתבות וסקירות, מארגן, מנצח על מקהלות, רושם ומעבד פולקלור יהודי, מוציא לאור "שירים יהודים עממיים" בשלושה כרכים, כותב מוסיקה להצגות ומנהל תיאטרון "אוהל". האווירה החגיגית לבואו של אנגל הוגברה על ידי ההצלחה המדהימה של יוסף אחרון שנתן מספר קונצרטים בחודש מאי 1924, וגם הגעתו של מארק רוזובסקי באפריל 1925. אך ההמשך היה עגום.

אנגל הספיק לחיות בפלסטין סך הכל שנתיים. פעם, בשובו מהחזרה בתיאטרון "אוהל", הוא נרטב בגשם וקבל דלקת ראות. דירתו הייתה לא מחוממת ועוד לא המציאו את אנטיביוטיקה... ב-11 בפברואר לבו לא החזיק מעמד. עיריית תל אביב קבלה החלטה לשלם קצבה לאלמנתו ולקרוא לאחד הרחובות בעיר על שמו. נוסד גםיש פרס יוקרתי על שמו... פחות מדי, יותר מדי מאוחר... מי יודע, אולי, אם רק היו משלמים לו את משכורתו המובטחת בזמן, הוא היה יכול לשכור מרכבה בערב הגשום הזה?.. מי יודע... רוזובסקי וסטוצ'בסקי, אנשים מוכשרים ככל שיהיו, אך לא היה להם את הכישרון החשוב של אנגל, את הכריזמה שלו, את יכולתו להלהיב ולמשוך אחריו אחרים.אנשים. אי אפשר היה להשלים את האבדה. ההיסטוריה של המוסיקה הישראלית נשארה כמו שאנחנו מכירים אותה היום. כמובן, "אז היו זמנים קשים...", אבל מה עכשיו?

עכשיו

בבתי ספר למוסיקה בישראל לא לומדים על אחרון, מילנר, סמינסקי, אחים קריין, גנסין ועל היהודים, "המוסיקאים הלאומים" האחרים. מדוע האנשים הללו לא רלוואנטיים בישראל? ישנו הפרס על שם אנגל, הרחוב על שמו – אבל מי זה אנגל בכלל??

בישראל הסוציאליסטית המוסיקה "הגלותית", לעיתים קרובות המובאשת בגלל התוכן הדתי, הייתה מיועדת לארכיונים. למה לחפור ולבצע את מוסיקת הגלות, כאשר יש לנו כל כך הרבה כישרונות צעירים, והצימאון למוסיקה קלאסית אנחנו מרווים כמו כולם – הרי אתם לא חושבים שסמינסקי באמת יותר טוב משומאן?.. למרות שהקשר של המוסיקה הישראלית עם המוסיקה של "אגודת המוסיקה העממית היהודית" קיים מבחינה היסטורית, קרוב לוודאי שמנסים להשכיח אותו כמכשול בדרך להזדהות כישראלים, כמו שזה קרה עם יידיש. ברור לכולם ש"התכחשות" הצליחההייתה מוצלחת.

אבל האם באמת ההקרבה הייתה כל כך נחוצה בשביל להגדיר את הזהות הישראלית הצברית?

הקשר של האומנות עם נצרות – גלוי לעין. די לנו לטייל באולמות של המוזיאונים או לראות את הרפרטואר של האופרות בתיאטרון. ההצלחות הכלכליות בהייטק לא כל כך משפיעות על תקציב התרבות. הכל נכון – הרי בישראל כמעט ולא קיימת מוסיקה יהודית משלה. כאשר המלחין המפורסם, אנדרה היידו, שהעז לכתוב מוסיקה יהודית-קלאסית, התראיין לאיזה עיתון ישראלי, שם הכתבה היה "המלחין שהרכיב כיפה למוסיקה". הסולידריות היהודית לעיתים קרובות מעמידה בסכנה את לויאליות של יהודי חוץ לארץ כאשר הם נדרשים לאהוב את מדינת היהודים, אבל האם לא היה קל יותר אם בעיתונים היו יותר כותבים על תרומת היהודים בתרבות העולמית, מאשר על המסחר בנשק?..

האם יש הרבה מלחינים ישראלים ששלא מרשים לעצמם לכתוב מוסיקה בסגנונות לא פופולאריים? בשביל מה? הרי בעולם יש כל כך הרבה מוסיקה נפלאה. האירועים המרכזיים של עונת הקונצרטים הם: וורדי, פוצ'יני, בקרוב אף מוסורגסקי. אני לא נגד בצוע של יצירות מופת, אבל לדעתי ההכרה הלאומית העצמית הבריאה דורשת מאתנו להתייחס יותר בעדינות ובתשומת הלב כלפי המורשת המוסיקלית היהודית.

ההתכחשות למורשת של "אגודת המוסיקה העממית היהודית" גרמה לכך שההיסטוריה של המוסיקה הישראלית נספרת בעשיריות ולא באלפים ואף לא במאות, כמו מוסיקה איטלקית, צרפתית או גרמנית. אם אפילו בשביל לטפח דשא נדרשות מאה שנה, אז כמה זמן צריך כדי לטפח תרבות? את המאזין הישראלי צריך "לגדל", כי אין לו כבר קשר אורגניטבעי עם המוסיקה שלו, למוסיקה, שהייתה לדור שנשרף בשואה. להשלים עם זה – הוא ניצחון לנאציזם ולקומוניזם, ניצחון בניסיונם להשמיד את הנשמה היהודית.

אויבינו כל הזמן חוזרים על טענתם, שאין לנו תרבות יהודית, ואם יש, אז לכל יותר התרבות שלנו היא משנית, גנובה. אם אנחנו עם חי (ולא העם שמתקרא בשם לא לו ומתפאר בזכויותיו), אז אנחנו חייבים לשנות את היחס למורשת התרבותית שלנו: שברפרטואר האופרה הישראלית יהיה מקום גם לאופרה המיסטית של מילנר, לאופרה הציונית של וינברג, האופרות ההיסטוריות האופרה ההיסטורית של גנסין וסמינסקי, ושיהיו פסטיבלים לא רק של מוסיקה כליזמרית, אלא גם של מוסיקה יהודית קלאסית.

כדי שהמוסיקה היהודית הקלאסית תתפוס את מקומההמקום הראוי לה בלוח הצבעים של התרבות האנושית, היא, לפני הכל, צריכה להיות נחוצה ליהודים עצמם, לישראלים, לנו ולכם, ועכשיו. כי אם לא עכשיו – אימתי? ואם לא אני לי – מי לי?

ד"ר דוד בן-גרשון (צ'רנוגוז)

עמותת "ניגונים לעד"

עמותת "ניגונים לעד", עוסקת בהחייאה וביצוע יצירותיהם של מלחינים חברי האסכולה למוזיקה יהודית אמנותית (הידועה כאסכולת סנט פטרבורג). הפצת מוסיקה יהודית קלאסית. קידום וייזום פעילות חינוכית מוסיקלית. עידוד יצירה מוסיקלית יהודית. ארגון וביצוע אירועי מוסיקה ותיאטרון.

ניגון לעם הוא ארגון ללא כוונת רווח המעורב בהשקעה מחדש של מורשת אגודת סנט פטרבורג למוסיקה עממית יהודית ומוסיקה מוסיקלית למוסיקה יהודית (OENM / OEM), כחלק מרכזי של אמנות מודרנית, יהודית וישראלית כאחד.

https://www.facebook.com/Nigunim.Laad/

פסטיבל של מוזיקה יהודית קלאסית ובו שלושה קונצרטים המציגים יצירות של מוזיקה קלאסית יהודית מקורית המושפעת מהמוזיקה היהודית העממית, בצד נעימות עממיות בביצוע קלאסי: שירי ערש, שירי חתונות, ניגונים חסידיים, מזמורים עתיקים שזימרו הלויים על מדרגות בית המקדש. מנגינות אלו נדדו עם היהודים במשך אלפי שנים ביבשות שונות, נמהלו במוזיקה של עמים אחרים, ספגו קולות מהמזרח והמערב, וצבעו בצבעים שונים את הנפש היהודית.

בתחילת המאה ה-20 ידעה המוזיקה היהודית פריחה גדולה, ולקונצרטים של מלחיני האסכולה הלאומית הגיע קהל של אלפי מאזינים. באחד הקונצרטים ביצע פיודור שַׁליאפּין לראשונה את "התקווה", והכנר ישה חפץ ניגן לראשונה את המנגינה העברית שכתב ידידו, המלחין יוסף אחרון. המהפכות והמלחמות פיזרו את המלחינים היהודים, חניכי האקדמיה למוזיקה של סט.פטרסבורג ומוסקבה, לארצות ויבשות שונות. באש החורבן אבד הקהל של המוזיקה היהודית. אבל המוזיקה עצמה שרדה. הודות למאמצים של אוהדיה חוזרת המוזיקה היהודית אל קהל המאזינים המודרני.

במהלך הפסטיבל תשמעו יצירות אינסטרומנטליות וווקאליות למקהלה ולסולנים, יצירות שנכתבו ברוסיה, ארה"ב וגם בישראל.

המבצעים: מיטב נגני המוזיקה היהודית הישראלים בצד מוזיקאים צעירים עולים חדשים.

את התכנית הפיקה עמותת "ניגונים לעד" הרואה את ייעודה בהשבת הז'אנר הקלאסי של מוזיקה יהודית אל אולמות הקונצרטים

https://www.facebook.com/Engel-Festival-of-Jewish-Art-Music-114222689158396/

614 הדיבר

הרב אמיל פאקנהיים, פילוסוף, מחבר הספר המרכזי על המפגשים בין היהדות לבין הפילוסופיה המודרנית, ידוע בעיקר במשפט אחד, הוא טבוע כמצווה חדשה, 614, שנוספה על ידי השואה: "לא להעניק את היטלר לפוסט-הומו"

מוסיקאי ומבקר רוסי מפורסם כתב ב -1929: היהודים תמיד היו אומה של זמרים, תמיד מצאו בשיר מוצא לאבליהם המרגיזים, לפיתויים שלהם, לזעם שלהם. וכעת, כשהאומה הזאת ייחדה לעצמה מעמד אינטלקטואלי, היא לא רק יכולה אלא לדבר אל העולם בשפה מוזיקלית משלה.

מראשית המאה העשרים, חיברו מלחינים יהודים ליצור מוזיקה לאומית שתתייחס באופן שווה ל"קונצרט האומות ", מוסיקה ש"מתוך מהותה וצורותיה תהדהד בין העמים האחרים.

יוסף אחרון, חברו של יאשה חפץ, כתב: "אם המלחינים היהודים היו מבטאים את חוויותיהם היהודיות בצורה מוזיקלית, המוצר היצירתי יתקבל בברכה וייקלט כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמוסיקה כולה.

הנבואות של ולדימיר סטסוב, ניקולאי רימסקי-קורסקוב וליאוניד סבנייב, תקוותיהם של אחרון ומיכאיל גנסין התנפצו על ידי המציאות של המאה ה -20. יוצרי המוסיקה היהודית נעקרו ונפוצו ברחבי העולם; הקהל שלהם נרצח.

בעוד הנאצים מכוונים את היהודים כעם, הקומוניסטים התכוונו לחסל את נשמת העם היהודי על ידי השמדת התרבות היהודית בברית המועצות שלאחר המלחמה.

הזנים החדשים יותר של האנטישמיות המרכסיסטית והאנטי-ציונות, והמשקל של האידיאולוגיה הפוליטית, השתלבו יחד עם קול המוסיקה הרוסית-יהודית. בעוד שהרעיון של מוסיקה יהודית אמנותית המשיך לעורר מלחינים, חזנים ומלומדים, התנועה המוסיקלית היהודית-רוסית עצמה נעלמה במידה רבה מן העין.

כדי לקבל את התוצאות של המציאות הזאת פירושו לחלט את הדיבר 614, מתן ניצחון שלאחר המוות לנאציזם ולקומוניזם.

זה הזמן להקים מחדש את המורשת של סנט פטרסבורג ומוסקבה אגודות של מוסיקה יהודית כמו חלק מרכזי של אמנות מודרנית מוסיקה, יהודית וישראלית.

כדי להיות מוערך בעולם, מורשת זו חייבת להיות חשופה, מוערך על ידי הציבור, הפך להיות זמין. זוהי חובתו של הדור שלנו לפעול על מצוות 614, לא לתת למוסיקה היהודית להיכנס לשכחה, ​​לעזוב את ישראל להיות אזרח מדרגה שנייה בעולם המוסיקה. מוסיקה יהודית וישראלית ראויה יותר.

הבאת המוזיקה הנשכחת לא הוגנת לבמה היא תהליך מורכב וממושך. זה דורש פעילויות שיטתי, מתמשך, חינם, כגון מתן נגישות ציונים, להקל על הופעות, הגברת המודעות הציבורית של המוסיקה היהודית אמנות ידי חינוך, מידע ופרסום.

האוסף שלנו (מוסיקה יהודית ספריית המוסיקה) של מוסיקה גיליון אודיו / וידאו כותרים (כולל הקונצרט שלנו הקלטות אולפן), היא כיום חשבונאות עבור כמה מאות כותרות וזמין לבדיקת ביתא.

אנו משתפים פעולה עם קונסרבטוריון רון-שולמית על ייצוג מלחיני OENM / OEM בתוכניות חינוכיות באמצעות דגימות מוסיקה, הרצאות על היסטוריית מוסיקה וביצועי מחלקה, ומבקשים להרחיב את החוויה הזו לבתי ספר ומוסיקה אחרים.

הצעד הקריטי הוא יצירת אוסף מקיף של ציונים, כתבי יד, הקלטות אודיו ווידאו (ספריית המוסיקה היהודית). האוסף שלנו של מוסיקה גיליון אודיו / וידאו כותרים (כולל הקונצרט שלנו הקלטות אולפן) כרגע חשבונאות עבור כמה מאות עבודות וזמין לבדיקת ביתא. האוסף צריך להיות מורחב על ידי איתור עדיין החמיץ ציונים של מלחינים OENM / OEM, כמו גם מוסיקה של חסידיהם ומתנגדיהם (בישראל, רוסיה, ארה"ב ובמקומות אחרים), מסווגות יותר, ביאורים, בתוספת דוגמאות.

אבל רק מגע לאהוב של הנסיך מוזיקאי יכול להעיר את "הנסיכה הישנה של המוסיקה היהודית", כדי להפוך פריט תרבותי למוסיקה! אנחנו להחיות את אבני החן שנבחרו מוזיקה, לעתים קרובות החל מאפס, שכן עבודות רבות מעולם לא בוצעו! מאז 2008 אנו מארגנים קונצרטים, הרצאות קונצרטים ופסטיבלים. התחלנו (בתקווה!) השנתי של אנגל פסטיבל מוסיקה יהודית עם ארבעה קונצרטים בשנת 2017 ועם שש קונצרטים שהתקיימו בשנת 2018.

ירשנו מסורת תרבותית יקרה, שיש להמשיך ולפתח. הזמן לפעול עכשיו.